DOCUMENTARY
קיבוץ דגניה
קיבוץ דגניה ב׳ חוגג השנה 100 שנים להקמתו.
משפחתי נמנית מבין מקימי הקיבוץ ומאז ומתמיד נשארו חברים בו.
חברי הקיבוץ התבקשו לכתוב במילה אחת מהו הקיבוץ בשבילם.
דגניה היא זכרונות, היא משפחה וילדות, היא מרחבים אין סופיים, היא שקט ורוגע, היא חופש וביטחון..
היא בעצם ארץ לעולם לא.
צבא
ספסל
אין לי יותר מדי זכרונות מאבא של אמא שלי, סבא שלי.
הוא עזב את הבית עוד בנערותה של אמי ומאז אין יותר מדי קשר איתו.
מדי כמה שנים בילדותי הוא היה מגיע אלינו לביקור קצר אבל באיזשהו שלב הוא הפסיק להגיע.
לפני כמה שנים כאשר אמי ואני מסתובבות ברחובות ירושלים, ראינו אותו יושב על ספסל ברחוב יפו, לא יודעת למה אבל לא ניגשנו אליו.
אני זוכרת טוב את הספסל שעליו ישב ועכשיו כשאני לומדת בירושלים אני עוברת ליד הספסל הרבה ותמיד עוצרת לראות אם במקרה הוא יושב שם ותוהה אם אעז לגשת להגיד שלום ואם הוא בכלל יזהה אותי.
כביש 90
מאז שאני זוכרת את עצמי כביש 90 הפך לדרך מרכזית אצלנו במשפחה.
כל המשפחה של אבא שלי מהצפון ורק אנחנו בירושלים אז היינו נוסעים הרבה.
ההורים שלי תמיד היו מתעקשים לנסוע רק דרך שם ובתור ילדה לא הבנתי למה אבל הייתי נהנת תמיד מהדרך.
אני זוכרת מקומות מאוד ספציפים שהיו לי כמו סימני דרך או נ״צדיקים וככה הייתי יודעת איפה אנחנו או כמה זמן נשאר לנסיעה.
הייתי בוהה כל הדרך בחלון בנופים המתחלפים ממדבר לירוק של נחלים ונהרות.
מאילת עד מטולה הוא עובר.
הוא מסכם את כל נופיה של ארץ ישראל.
היינו, אחותי ואני, מתעקשות תמיד לשים את הדיסקים של נעמי שמר באוטו, בדיעבד אני יודעת שהשירים שלה הכי מסמלים עבורנו את אהבת הארץ וישראליות ומתאימים כלכך לנופים האלו.
כביש 90 תמיד יזכיר לי את הילדות ולמרות שהוא בסה״כ כביש הוא סיפור שלא נגמר ומספר בעצם את כל סיפורה של הארץ.
